בן אדל ומשה. נולד ביום ט' בתשרי תרצ"ג (9.10.1932) באלכסנדריה שבמצרים.

ויקטור, בן למשפחה אמידה וצאצא לשושלת רבנים מיפו, גדל והתחנך באלכסנדריה, בבית שומר מסורת. למד בבית הספר התיכון היהודי צרפתי והיה פעיל בתנועה הציונית "החלוץ הצעיר".

אירועי מלחמת העצמאות, שהחלו לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, חיזקו את זיקתו של ויקטור לרעיון הציוני. לאחר הקמת המדינה, במאי 1948, ירדה תנועת "החלוץ הצעיר" למחתרת ורבים ממדריכיה ופעיליה נעצרו וגורשו. ויקטור בן השש-עשרה התכוון להצטרף לחבריו אשר עלו לארץ והקימו את קיבוץ יראון בגליל העליון. לאור התנגדות הוריו, החליט להישאר במצרים וללמוד אגרונומיה בבית ספר צרפתי, בתקווה שהידיעות שירכוש יסייעו לו בהמשך הדרך. לאחר התפרקותה של "החלוץ הצעיר", בעקבות המעצרים והגירושים, קמה תנועת "דרור" והוא הצטרף אליה.

באולפן המחתרתי לעברית שהקימו צעירי הקהילה בבית הספר היהודי באלכסנדריה פגש את סוזן קאופמן, בת יחידה להורים יוצאי רוסיה. היא קיבלה את הזמנתו להצטרף לפעילות ב"דרור", והאהבה ביניהם פרחה. סוזן התכוונה לעלות עם הוריה לארץ באוגוסט 1951, ובני הזוג החליטו כי לאחר שיסיים את לימודי האגרונומיה יצטרף אליהם, הם יינשאו בישראל ויחיו בקיבוץ. בפועל, חלפו עוד שש-עשרה שנים עד שעמדו תחת חופתם.

עם קום המדינה הייתה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי של צה"ל יחידה מבצעית אחת – יחידה 131, שנועדה לפעול במשימות מודיעין במדינות ערב בעיקר במלחמה (רק בסוף 1953 הפכה המחלקה לאגף במטכ"ל). בשנת 1951 נשלח למצרים סרן אברהם דר, קצין ביחידה, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם במשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. אברהם דר נעזר בפעילים ציונים ובאנשי המוסד לעלייה ב' כדי לאתר צעירים מתאימים. עובדיה דנון, פעיל המוסד לעליה ב' באלכסנדריה, המליץ על ויקטור. ויקטור נפגש עם אברהם דר ומשהבין כי מדובר בתרומה ביטחונית למדינת ישראל לא היסס והביע את הסכמתו להצטרף לרשת. הוא נדרש להתנתק מהתנועה שהייתה כה חשובה לו ועשה זאת בכאב רב.

אברהם דר גייס צעירים נוספים בקהיר ובאלכסנדריה, והם אורגנו בשתי חוליות מקומיות. מאז עטו ויקטור וחבריו מסווה של צעירים הוללים המנותקים מהתנועה ומזרמי הציונות.

בספטמבר 1951 הגיע ההודעה כי על ויקטור לצאת להכשרה בארץ. בהיותו בוגר הפקולטה לחקלאות נרשם להשתלמות באוניברסיטת פריז כסיפור כיסוי. עם חזרתו אמור היה להחליף את שמואל עזר כמפקד התא. הוא הגיע לפריז באוקטובר, ובדצמבר הותרה כניסתו ארצה. בארץ פגש את סוזן ארוסתו, אשר נדהמה לגלות כי אינו מתעתד להישאר בארץ. הוא הבטיח לה כי בתום שנתיים של שליחות (שהסווה כפעילות בארגון עלייה במצרים) יחזור ואז יינשאו.

בתום ההכשרה כעבור מספר חודשים שב לפריז ומשם למצרים. במהלך ההכשרה הכיר את ד"ר משה מרזוק, ראש התא בקהיר, שאף הוא הגיע להכשרה, והם התיידדו והיו לבני בית אצל סוזן. בשיחת הסיכום עם מפקד יחידה 131 הבהיר לו המפקד כי הוא יוצא למשימה מסוכנת וכי הוא יכול להחליט שלא לחזור למצרים, אולם ויקטור אמר כי התנדב למשימה ואין בכוונתו לחזור בו.

החלטת ממשלת בריטניה ב-1954 להוציא את צבאה ממצרים עוררה בארץ חששות כבדים. מישהו באמ"ן הציע לחבל בחשאי במתקנים בריטיים ואמריקניים במצרים וכך לגרום לבריטים לשקול מחדש את החלטתם. אברי אלעד, קצין מיחידה 131, נשלח להפעיל את החוליה באלכסנדריה. החוליה הקהירית הייתה מושבתת אחרי שחודשים אחדים לפני כן התפטר מפקדה, ד"ר משה מרזוק, ולא מונה איש במקומו.ויקטור, שכבר היה מפקד התא באותה עת, השתתף בשתי פעולות שגרמו לשרפות קלות ללא פגיעה בנפש. הפעולה השלישית נקבעה ל-23 ביולי, יום השנה להפיכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. מטען החבלה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה והוא נעצר מיד. ויקטור, שהיה עימו, הצליח להתחמק ואף להגיע לדירת המסתור כדי להעלים חומרים מסגירים, אולם נעצר עם הגיעו לביתו.

חברי שתי החוליות נעצרו בתוך ימים אחדים והועמדו לדין. היחיד שלא נעצר היה מפקדם, אברי אלעד. לימים התברר כי בגד בפקודיו והסגירם לידי המודיעין המצרי.

חברי החוליות נחקרו באכזריות. בתום החקירות נשפטו במשפט ראווה. התוצאות היו מרות. ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר נדונו למוות בתלייה, פיליפ נתנזון וויקטור לוי למאסר עולם, רוברט דסה ומרסל ניניו לחמש-עשרה שנות מאסר ומאיר מיוחס ומאיר זפרן לשבע שנות מאסר. אלי נעים וסזאר כהן זוכו. כל האסירים הגברים נדונו גם לעבודת פרך.

התנאים בכלא היו קשים מנשוא בייחוד בתחילת הדרך, כשלמדו להסתגל ונדרשו לעבודת פרך במחצבה. מכיוון שנכלאו יחדיו חיזקו ועודדו איש את רעהו. לאחר תקופת עבודת הפרך השתפר מצבם. באחד הימים רצה מפקד הכלא לייפות את חצר הכלא לקראת ביקור מכובדים, ונזכר כי ויקטור הינו אגרונום. הוא מינה אותו לגנן של כלא טורה, וויקטור טיפח גינה ואף גן ירק, כשהוא נעזר בהוריו לרכישת זרעים. אחת לשבוע נהג להביא זר פרחים לתא, מחווה ששיפרה את הרגשת האסירים. בתקופה זו הוא התחבב על קצין חדש בדרגת רב-סרן, שרוב האסירים סלדו מפניו בשל קנאותו הדתית ואכזריותו. הקצין כה סמך על ויקטור עד שבעת ששפט אסירים והענישם במלקות היה מבקש מוויקטור שיאשר שנעשה משפט צדק. מדי פעם הצליח ויקטור אף להפחית בעונשם של אסירים.

אך לא רק בזכות הגינה קנה לו ויקטור מעמד בכלא. הוא הקים ברווזייה, התקין מדגרה ובית אימון. את הברווזים והאפרוחים האכיל משיירי המזון במטבח, שנטחנו לשם כך. הברווזייה הייתה למפעל ענק שהשתרע על פני שטח גדול, ומקור גאוותו של מפקד הכלא, שהציג אותה בפני כל האורחים החשובים ובפני מפקדי כלא אחרים. כולם באו ללמוד כיצד 'הופכים זבל לבשר'.

העבודה בברווזייה, שמוקמה סמוך לחומת הכלא, אפשרה לוויקטור להסתובב בחצר הכלא באופן חופשי יחסית והוא החל לרקום יחד עם חבריו תוכניות בריחה. החברים חששו תמיד לגורלם, חששו מפני התנכלויות, הלשנות וחיפושים, ובה בעת ביססה תרומתם לכלא את מעמדם. ויקטור אף זכה ליחס מיוחד מצד אחד ממפקדי הכלא (בשנים האחרונות לשהייתם בו) עד שאפילו סוהרים פנו אליו למען יתערב למענם אצל המפקד.

המרגל הישראלי וולפגנג לוץ, שישב איתם בכלא בשנתיים האחרונות, כתב בספרו "שליחות בקהיר" כי לוויקטור לוי היה מעמד מיוחד בזכות אישיותו החזקה וכי שימש מעין מנהל פנימי של הכלא. אסירים וסוהרים נשמעו לו.

ויקטור לוי, רוברט דסה, מרסל ניניו ופיליפ נתנזון השתחררו מהכלא בפברואר 1968 בעסקת חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר הגעתו ארצה קיבל ויקטור דרגת רב-סרן בחיל המודיעין, ומאוחר יותר הועלה לדרגת סגן-אלוף.

סיפורם המלא של ויקטור ושל שלושת חבריו למאסר הממושך פורסם ב-1976, בספרו של אביעזר גולן "מבצע סוזאנה: הסיפור המלא של נידוני הפרשה" (הוצאת עם ישראל עידנים), בעקבות שיחות שערך איתם. לימים, צוטט ויקטור כמי שאמר: "איני מצפה לגמול בעד מה שעשיתי ובעד השנים הרבות שישבתי בכלא. עשיתי הכול בהכרה מלאה בתוקף היותי ציוני החייב לפעול למען מדינת ישראל. העובדה שהיום אני נמצא כאן היא בשבילי הגמול העיקרי על כל מעשיי."

חרף צלקות הנפש והגוף הצליח ויקטור לשקם את חייו. זמן קצר לאחר חזרתו נישא לסוזן, אהבת נעוריו. נולדו להם שתי בנות – טליה וליאורה. הוא סיים תואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים והשתלב בעבודה בחברות גדולות במשק. בהיותו מוכשר מאוד במקצועו, וכמי שידע כמה שפות על בוריין, נשלח כנציג החברות להקים ולנהל סניפים בחו"ל: ב-1980 נשלח מטעם חברת "טבע" להקים סניף ישראלי בקניה שבאפריקה ושהה שם עם משפחתו כארבע שנים; לאחר מכן נשלח לברזיל ולהולנד מטעם חברת "כימיקלים לישראל" (כיום: ICL). בהולנד שהה כשבע שנים .

ויקטור לוי נפטר ביום ו' באלול תשס"ג (3.9.2003). בן שבעים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב. הותיר רעיה, שתי בנות ונכדות. על מצבתו נחקקה כתובת הזיכרון: "פשטות נאצלת וגדולה רוגעת; אתה האור והגיבור, אהובנו הנצחי".

במארס 2005 הוענקה למשפחתו תעודת הערכה מאת נשיא המדינה על פעילותו בשטח אויב בשליחות צה"ל במסגרת שירותו הצבאי תוך סיכון חיים למען ביטחון ישראל.

סיפור חייו של ויקטור וסיפור "הפרשה" מובא באתר האינטרנט של "הקרן להנצחת קדושי קהיר" הפועלת להנצחת זכרם, מורשתם ופועלם בחסות המרכז למורשת המודיעין. עדכונים על אירועים, קטעי מדיה, סיפורים וזיכרונות מתפרסמים בדף הקרן, ברשת החברתית "פייסבוק". ערך על שמו של ויקטור מופיע באנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה".